A Story on an Executive, Management and Knowledge

Few days ago I came across Matt Simpson’s story on “The manager who thought he could create a community”. It is a kind of stories that you often face during work with organizations and executives. A story which combines Executives, Knowledge and Technology, and misunderstanding of the nature of knowledge in organizations.

Awassa, Ethiopia

The stories of Africa: Chris Abani on TED.com

OK. It is not a new one, I know. Yet, it is a fascinating story on the power of stories that help you make sense in this world about who you are. And, to be honest, I could not say that this wonderful storyteller really move me mentioning some relations which I personally find myself "in" them.


Enjoy!

<

Social Media as a Dynamic Battlefield – is it really social?

These days, we witness an on-going battle between Social Media applications, all heading to offer as a wide range of social features, allowing and enabling us to share almost everything with almost everyone, no matter what application we use and on what platform. Let us all be social!

Google-ing and New-Google-ing “Knowledge management”

Google announced the starting of A beta for a new Google Search.

Is the Media – Social, or the People?!…

Many of us are within  what what is called ‘Online Presence Management’, i.e. plan, create, build, maintain and broaden their online presence over the web as well as connecting dots to networks. People want to go back to the old town square, where they can meet others, talk and experience.

Heraklion, Crete

Knowledge Management – Know where you came from and plan where you want to go

We all familiar with story about Alice approaching a junction in the wood, wondering to turn to the left or right. The advice given by Cheshire the cat is well known in the business scene: firstly, plan where you want to go, than move towards it.

ניהול ידע – דע מאין באת ותתכנן לאן אתה הולך…

מעליסה ועד ימינו

כולם מכירים את עליסה שפגשה ביער את צ’שייר החתול ושאלה אותו לאן לפנות, שמאלה או ימינה. התשובה שלו נכנסה מאז לארסנל המשפטים רבי המשמעות, דווקא בעולם הניהול: אם אינך יודע לאן אתה רוצה להגיע, אין זה משנה לאן תפנה..

ננסי דיקסון בבלוג המצוין שלה Conversation Matters העלתה סדרה מרתקת של שלושה פוסטים תחת הכותרת “היכן היה ניהול הידע ולא הוא הולך…”. מחד, זו סקירה כרונולוגית מקיפה למדי של התפתחות התחום, אך יחד עם זאת, זו גם התבוננות ביקורתית אמיצה על התחום, על מה שקרה לו בדרך, ועל תפקדם של המובילים אותו והעוסקים בו בכך.

בתקופה הראשונה, השימוש במונח, ‘ניהול ידע’ – המגלם בתוכו את ההכרה שידע ניתן לנהל כשאר המשאבים הארגוניים – הוא משהו שמרבית העוסקים בכל מצטערים עליו. תמיד טענתי, ואני מתחזק בכך עכשיו עוד הרבה יותר, שהביטוי ‘ניהול ידע’ הוא אחת המכשלות הגדולות העומדות בדרכם של ארגונים בבואו להפוך לארגונים הלומדים ומנהלים את הידע שלהם.

השימוש בביטוי הזה הוביל למיתוס שאת ה ‘ידע’ ניתן לנהל על ידי מערכות טכנולוגיות, כאילו שידע הוא ‘חפץ’ שניתן לקחת אותו מהמקום בו הוא נמצא (ראשם של העובדים), ליצור ממנו מאגר (בסיס נתונים), ולהנגיש אותו לכל המעוניין באופן זמין לכולם (בפורטל האינטרה-נט הארגוני). מקסם השווא הזה, הוצע בעוצמה דרמטית לארגונים בידי ספקי טכנולוגיה ששיווקו את הרעיון: If we build it they will come…ואז – מתוך הצורך והלחץ ‘לייצר תוצאות נראות’, הרעיון הזה אוּמַץ בחדווה על ידי ארגונים. הנה משהו שאפשר להראות: “זה הפורטל שלנו!”. אט אט, החלו הארגונים לראות בפליאה, ובהמשך – באכזבה ותסכול, שנוסחת הקסם אינה פועלת…

ומדוע הנוסחה לא פועלת?

ראשית, ידע אינו מידע או נתונים. מידע או נתונים ניתן לאַתֵּר, לאסוף, ולעתים אולי אף לאַחְסֵן ואחר כך לאַחְזֵר. אבל, כפי שאומר Larry Prusak, ידע הוא ‘דבר’ חברתי, הוא נוצר וצומח באינטראקציות חברתיות בין בני אדם, בדיאלוג, בשיח. אין לו צורה או מתכונת ברורה ומובנית, ועל כן הוא אינו ניתן ‘לאגירה’.

שנית, ידע אינו דבר ‘יציב’, קבוע שאינו משתנה. ידע הוא דינאמי, משנה צורה, מתפתח, תלוי-מצב, תלוי תרבות, מושפע מהסביבה שגם היא משתנה חליפות. על כן לא ניתן לומר שאם נוכל ‘לאסוף את כל הידע’ ו ‘לשים אותו באיזה מקום’, אנחנו נדע יותר.

שלישית, בכל תחנה בדרך מהידע ‘הסמוי’ אל הידע ‘הגלוי’, משהו אובד בדרך. היה זה , Polanyi, בתארו את הבעייתיות של ידע גלוי לעומת ידע סמוי, שטבע בשעתו את הביטוי: You always know more than you can tell, ואח”כ Snowden שהמשיך וקבע ש: You always know, more than you can tell, and you always tell more than you can write down – בכדי לתאר זאת.

ארגונים עשו את הדרך ההפוכה למטרה שאותה רצו להשיג: היות והם מאוד מעוניינים ‘להגיע אל הידע’ (Know) – אך אי אפשר “לקחת” את הידע משם – בצר להם, הקימו מערכות טכנולוגיות שלכל היותר תוכלנה לאחסן את הנתונים שאותם אולי ניתן “לקחת” (Write). כלומר במקום לפעול בדרך שהיו אמורים ללכת – מ Write ל Tell ומשם ל Know, הם עשו את המסלול ההפוך: מ Know ל Tell ומ Tell ל Write. ואז ראינו תופעות כמו הקמה של ‘דפי זהב ארגוני’ (כל אחד יכתוב ‘מה הוא יודע’, ואז יהיה לנו מדריך דפ”ז…). מאמצים ארגוניים אלו הם יקרים, ארוכים, מעיקים, ובסופו של דבר התוצאה המתקבלת אינה ידע וגם אינה רלוונטית משום שהידע כאמור דינאמי ומשתנה חליפות. אני ניסיתי פעם לכתוב על דף לבן ריק ‘מה אני יודע’. אני לא יודע מה הניסיון שלכם אומר, אבל זו משימה מתסכלת ביותר.

רביעית, ולדעתי, המרכיב הבעייתי מכולם, מרכיב התרבות והאופי האנושי – המאמץ הזה, של הקמת “מערכת טכנולוגית שמכילה את הידע הארגוני” (אין דבר כזה, אבל נניח שכן…) – נשען על העובדה המאוד-לא-מובנת-מאליה ש “they will come”, כלומר, שמאן-דהו בארגון, ברצותו למלא משימה שבתחום אחריותו, או להתמודד עם מטלה שהוטלה עליו, יטרח לללמוד ועוד ממערכת טכנולוגית: חפש, ואחר כך לקרוא מה שמישהו אחר כתב על אותו נושא. ועוד דבר – וזה מתייחס למה שנודע בביטוי Best Practice (ההתנסות הטובה ביותר) – ארגונים שאספו כאלה וריכזו אותם במאגר קבעו בעצם כי לכל פעולה שצריך לבצע יש ניסיון נצבר אחד, ‘פתרון בית ספר’…”כזאת תראו וכך תעשו…”. זה אינו נכון, וגם מונע התנסויות אחרות, דרכי פתרון מגוונות לבעיות שונות ולמעשה ‘מקטין ראש’, בעת שבה צריך יותר מכל להיות סתגלן למציאות משתנה.

והנה, התחום הצעיר ‘ניהול ידע’ שהחל לצמוח באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת במגזר הארגוני כדרך של הארגון להתמודד עם הרצון להגביר את האפקטיביות הארגונית ולפעול נכון יותר וטוב יותר – נוּכַס באכזריות על ידי ספקי הפתרונות הטכנולוגיים, והתחלנו לראות מציאות בה כל ספק תשתית טכנולוגוית או כל מערכת מידע מציג ללקוחות פוטנציאליים ‘מערכת ניהול ידע’. אין זה משנה אם מדובר בתוכנה להנהלת חשבונות, מערכת לניהול מסמכים, מערכת תומכת למידה מקוונת, ארכיב ממוחשב, מערכות לניהול קשרי לקוחות, מה לא. הכל הולך.

אבל, ספקי הפתרונות הטכנולוגיים לא היו שם ‘לבד’. האקדמיה, שבשנים אלו עסוקה מאוד בגיוס תקציבים, בתחרות עזה בין המוסדות האקדמיים, החלה לפתח תוכניות לימוד תחת הכותרת העכשוויסטית האופנתית ‘ניהול ידע’, וכך אנחנו רואים יותר ויותר תוכניות לימוד כאלה במחלקות ללימודי מידע (בעבר לימודי ספרנות, ואח”כ – מידענות,) ובמחלקות למדעי המחשב (בעבר מחשבים ומערכות מידע, אח”כ פורטלים, ואח”כ ניהול תוכן). והנה הרציונל לכך, ממש ‘ברור’: התחום נקרא ‘ניהול ידע’ - ידע = מידע, מידע=ספרנות ומידענות, ו/או מידע=מערכות מידע….מחשבים וטכנולוגיה.

אבל, שכחנו שהתחום ‘ניהול ידע’ הוא תחום בתוך עולם התוכן של ניהול….ועל כן מדובר בניהול של ארגון בעידן הידע. עידן בו העובדים יודעים יותר מהמנהלים שלהם על התחום בו הם עוסקים. עידן בו מנהלים צריכים להתאים את תפקידם לניהול של ‘יודעים’, בעוד שבעבר, הם (המנהלים היו ה ‘יודעים’) והעובדים היו המְבַצְעים. עידן בו מנהלים צריכים יותר מכל להכשיר את עובדיהם לפעול באופן אפקיבי, כלומר, להפוך למנהלי – של הידע שלהם: ללמוד, ללמוד ולממוד, לשתף פעולה עם עמיתים, ליצור הזדמנויות לשיחה, חליפין ויצירה של ידע חדש במשותף. זו המשמעות האמיתית של ניהול בעידן הידע: כל אחד בארגון לומד ומלמד. כל הזמן. ההפרדה המלאכותית בין למידה לבין עשייה, אינה קיימת עוד. בכל נקודת זמן בעידן הנוכחי, אנחנו לומדים תוך כדי עשייה ועושים תוך כדי למידה. בעבר היינו מצויינים בנגינה על פי תווים ידועים מראש, עליהם התאמנו שוב ושוב ושוב. כיום אנחנו כותבים את התווים תוך כדי נגינה. הכישורים של עובדים בימינו הם ביכולתם לדעת איך יוצרים תווים בסביבה דינאמית, כשלא תמיד ברור מי הלקוח (קהל המאזינים למוסיקה), לא תמיד ברור מראש מה מרכיבי היצירה (מהם תחומי הידע לו נזדקק), ולגמרי לא בטוח שיהיו לקוחות…

בקיצור, צריך ללמוד איך לומדים, וזה הידע החשוב באמת. ועכשיו, איך אפשר ל”נהל ידע”?

בעולם מורכב ומסובך שכזה, המאמץ האפקטיבי ביותר שנוכל לעשות על מנת לעשות שימוש מושכל בידע קיים ולפתח ידע חדש, אינו נמצא ב Write ולא אפשרי להגיע באמת אל ה Know. מה שאפשר לעשות, הוא להתרכז ראשית ב Tell. כלומר, ארגון הרוצה להביא לכך שיפעל באופן אפקטיבי יותר, ייצור ידע חדש ויעשה שימוש מושכל בידע קיים, צריך לאפשר סביבה ‘חברתית’ – ליצור אווירה שתעודד מפגש בין מומחים. במפגשים אלו, אין צורך להגדיר מבנה פרמאלי קשיח, אלא רק לתת למומחים לדבר ביניהם. זה הכל. בעלי ידע יחפשו תמיד לשוחח עם עמיתים עימם יש להם עניין משותף. מפגשים אלו לא יהיו חד פעמיים ונקודתיים, אלא יהפכו לשגרה ארגונית ברוכה. התפקיד המרכזי של מנהלים בארגונים כיום, הוא לאפשר מפגשים כאלה.

אסור לטעות, או להפחית מתפקידה הנכון של הטכנולוגיה: בארגונים מבוזרים, פרוסים גיאוגרפית על פני יבשות, ניתן בהחלט להסתייע בטכנולוגיה על מנת ליצור מפגשים סינכרוניים ו/או אסינכרוניים, בהם יוכלו עמיתים להיפגש, להכיר, לתקשר, להחליף ידע וליצור ידע חדש. כל טכנולוגיה עשכווית יכולה לתמוך בכך, אך בבסיס העניין לא עומדת הטכנולוגיה אלא הרצון והמוטיבציה ללמוד, לחלוק ולשתף, מתוך הידיעה כי השיתוף הוא הדרך היחידה בעידן הנוכחי להציע מענה מורכב ומסובך ללקוח. מענה מורכב ומסובך הנשען על ידע מכמה תחומים – דבר המחייב שיח בין מומחים.

או אז, יווצרו ‘דפי זהב ארגוניים’ רלוונטיים ואפקטיביים כסביבות ידע, שתישענה על אינטגרציה בין כמה תשתיות טכנולוגיות אותן אנחנו מכירים כיום, הנקראים ‘מדיה חברתית’. בעיניי, ‘ניהול נוכחות מקוונת ברשת’, (או כמו שירדן קרא לזה כבר מזמן ‘מערכת לניהול מוניטין’) הוא חלק מובנה מהחיים המקצועיים של כל מנהל, עובד ובעל ידע בארגון. אבני הבניין לכך הן בלוג, Twitter, Flickr, YouTube ודומיהם.

“ספר הטלפון הארגוני” שפעם היו בו רק מספרי הטלפון, כתובות הדוא”ל ומידע בסיסי בלבד, יהפוך להיות רשת חברתית בה לכל מנהל ועובד בארגון יש ‘מקום לספר את הסיפור שלו’. המקום הזה הוא האתר האישי שלו, בלוג שיהיה סביבה אישית בה הוא כותב, לומד, מלמד ומשתף – בסגנון שלו.

למה ‘סיפור’? כי סיפור זו הדרך היחידה בה בני אדם יכולים לתאר או להמשיג לעצמם או לעמיתיהם רעיונות מורכבים ומסובכים, להעביר ידע בלתי פורמאלי וליצור ידע במשותף. למה סיפור-סיפורים? כי זה לא רק ‘לספר סיפור באופן טכנו-מכניסטי. זו ה “טכנולוגיה” האנושית היעילה ביותר ליצור משמעות, (Sense Making) לתקשר, לרכוש תשומת לב, להניע לפעולה, לנהל, לסמן עתיד.

על תפקידם של המקצוענים בהובלת התחום כותבת ננסי בסוף הרשימה השלישית. גם אנחנו בפורום ניהול הידע בישראל, החלטנו בחודשים האחרונים למסד, להרחיב ולהעמיק את פעילותנו בפתוח תחום הידע על ניהול הידע בארגונים בישראל. בין שאר הנושאים שבפעילות הפורום, נמצא גם תחום התורה המקצועית, אותו לקחתי על עצמי להוביל ביחד עם עמיתים.

יהיה מעניין, והחשוב מכל: צריך לסמן לאן אנחנו רוצים ללכת. בזה נעסוק בשלב הראשון.

הנה הקישורים לחלק הראשון, לחלק השני ולחלק השלישי בבלוג של ננסי.

פוסט לניסיון שמופץ על ידי Windows Live Writer למספר בלוגים שלי במקביל

זו דוגמה בה אני מראה כיצד ניתן להפיץ רשימה אחת ממקום אחד למספר בלוגים, בבת אחת (כמעט).

New features in Google Reader: Is it “Delicious”?

I am using Google Reader as my RSS Reader for a long time. In fact, using RSS reader changed totally the way I read, learn, share and develop knowledge with peers and colleagues. I am an RSS freak, and share my enthusiasm with anyone of my friends, clients and students. Besides that, I also use some other tools that allow me to share knowledge. On of them is the great Delicious. I use it to share my favorites, and by doing that, I broaden my knowledge network with others, share their favorites websites and sources, in which I occasionally find interesting and useful sources which I was not aware of. I hope my network fellows enjoy the same.

Another fascinating issue is the fact that all these tools are well connected and integrated with one another; If you create a your Google Personal Profile page, you can see them all together in one page.

However,  Last week Google Reader blog announced new features in order to increase the “Social” capabilities of Google Reader. These fine features refer to peers that by sharing their RSS feeds with others, “Like” may be attached to feeds, comments can be written as well, and conversations can be flow freely “above” the feeds. You can search for people, and discover who really believe in sharing…these are people who shares their feeds and create a “Network”, very similar to the network in Delicious.

So, what now – if Microsoft will take Yahoo Search (Yahoo holds Delicious as well..) and Google reader aims to be a “Delicious-like” tool, how can we gain the best of all worlds?!

Is Google Reader – delicious?

על ספרניות ובלוגים – ב "שיעור חופשי" תמוז תשס"ט

משמח מאוד להיווכח שהבלוגים הופכים יותר ויותר להיות אמצעי רווח לשיח ודיאלוג, גם בין ספרנים לעמיתיהם ובינם לבין לקוחותיהם בספריות ובמרכזי המידע. בגליון תמוז תשס”ט של עיתון חדשות החינוך ‘שיעור חופשי’ של הסתדרות המורים, מתפרסמת הכתבה של גלית לוי (דלגו ל עמ’ 36) המספרת על ספרניות בלוגריות. שמחתי לראות שחלק מתלמידותיי, שכבר כתבתי עליהן כאן כי “עולים התלמידים על רבם“, מספרות מניסיונן בכתבה זו, וגם אני שיתפתי מניסיוני כבלוגר וכמורה של בלוגרים.

תודה לאילנה על ההפנייה של הכתבת אלי.

הבלוגים המוזכרים בכתבה הם:

‘ספריה שלנו’ של אביטל85

‘רשימות של ספרנית דיליטנטית’ של מיז קיי

‘משולחנה של אילנה’ של אילנה שקולניק

‘הבלוג של מיקה’ של מיקה בכר

‘Ofakim Blog’ של ניקי אהרוניאן

תוכלו לפגוש בלוגרים רבים נוספים אם תעיינו בצד שמאל של הבלוג שלי, ברשימות הקישורים הנקראות ‘הבלוגרים והבלוגריות שלי’.

הנה כמה טיפים שנתתי בראיון לכתבה, הם טובים לבלוגרים באשר הם:

• כתבת ולא פרסמת שכתבת, כאילו לא פרסמת
• כתבת, פרסמת ולא קישרת – כאילו לא עשית דבר
• כתבת, פרסמת וקישרת, מצוין. אבל, לא להגזים בקישורים
• תנו לתוכן לדבר, עזבו את הקוסמטיקה
• כתבו למען הקורא ולא למען הכותב…
• סבלנות!
• שמרו על קשר רציף ודיאלוג מתמשך עם הקוראים, אבל אל ‘תעמיסו’

בהצלחה וקריאה מהנה